בראשית פרק ל”ז.
(יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם:
צאן לשון יציאה לחוץ, בגשמיות צריך להוציא את הצאן למרעה, בכדי שיאכלו ויקבלו הזנה. כמו”כ ברוחניות, צריך להוציא את הבחינות העבות שבאדם מן המכלאות שלהם, החוצה אל הדשא והעשב לרעות, כלומר שיקבלו הזנה, של אביהם שבשמים. ההזנה היא מדרגות רוחניות המכונות עשב, ע”ב -ש. כלומר שמוחין דע”ב יאירו בדרך של ג’ קוים, המרומזים בג’ קוים של השין. דשא – דש מורה על חיבור, כמו המושג “דש בפנים”, דש – א’, מורה על החיבור והדפיקות שדופק ליבו של האדם במגעו עם אלופו של עולם.
האחוה שיש באדם עם הקב”ה, היא הגורמת והמכריחה אותו, להוציא את הצאן למרעה, כי דוקא הבחינות החיצוניות הן שצריכות חיזוק, ואור רוחני, בכדי להתרומם, וללכת בדרך האמונה וההשפעה.
שכם – “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך” – שכם לשון חלק, פירוש: כאשר האדם מרגיש את עצמו חלק נפרד מן הבורא, חייב להוציא את הבחינות שלו החוצה לרעות, לקבל חיבור עם הכל, דהיינו עם הבורא. פירוש אחר: כאשר אדם מרגיש שהוא חלק אלוק ממעל, הוא מתעורר לעשות את החיבור בין השי”ת, לבין הבחינות העבות שלו.
(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:
מדוע? היות ויוסף הוא קו אמצעי, וטוב שהכל יהיה מונהג בדרך של הקו האמצעי.
הלוא – שם מ”ב, המורה על גדלות הופעת השי”ת.
“לכה ואשלחך” – ישראל שולח אותו בתור שליח, עמ”נ שיעשה תיקון קו אמצעי במדרגת האחים.
(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה:
שלום מורה על שלימות, דהיינו תיקון קו אמצעי, היינו שישראל שהוא הופעת השי”ת בגדלות, מתגלה בדרך הקו אמצעי, כאשר תיקון הבריאה ומטרת הבריאה מתנגשים זב”ז, הרצון לקבל והרצון להשפיע מתנגשים זב”ז, והקו האמצעי מכריע ביניהם. “אחיך” – האור, “הצאן” – הכלים. “שלום” – האור והכלים צריכים להיות בשלימות.
“והשיבני דבר” – תחזיר לי מלכות שמים (דבר), כלומר שהמלכות שמים תהיה כראוי, ותחזור בתשובה לדביקות ה’, שהמלכות שמים לא תהיה כ”כ חיצונית, אלא פנימית.
“וישלחהו מעמק חברון”, שואל רש”י והלא חברון במקום גבוה?! אלא מעיצה עמוקה שאמר השי”ת לאברהם, שצריכים לרדת מצרימה, עמ”נ לחוות גלות, בכדי לרכוש כלים לקבלת תורת ה’, וביאה לארץ ישראל.
פירוש: דוקא מעומק הצרות והקשיים בעבדות השי”ת, באמונת השי”ת, דוקא משם באים לחברון, דהיינו לחיבור עם השי”ת, כי רק הבא ליטהר מסייעין אותו בנשמתא קדישא.
(טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ:
איש זה הקב”ה, כמ”ש “ה’ איש מלחמה”, “והנה תועה בשדה”, כי יש ב’ סוגי שדות: א) “שדה אשר ברכו הוי”ה”, ב) “איש יודע ציד איש שדה”, באופן כללי שדה הוא מקום צמיחת הנשמות. ויש צמיחה של קדושה, שהיא צמיחה של תכונות שלמעלה מן הטבע, צמיחה של האמונה למעלה מהדעת, ויש צמיחה של טומאה, שהיא צמיחה שבאה בכלים דקבלה. והאדם תועה בין ב’ השדות, כי בכל מקום יש צמיחת נשמות, אלא כאן צמיחה של טומאה וכאן צמיחה של קדושה.
“וישאלהו האיש”, מלשון שואלין על הגשמים, הקב”ה מעורר באדם שאלות וחסרונות – “מה תבקש”, מ”ה בגמטריא אדם, בקש את האדם שבך, בקש את האפשרות ללכת למעלה מהדעת, בקש את האפשרות ללכת בהשפעה, שזה נק’ בחי’ אדם, ואז תוכל להבדיל בין השדה דקדושה לשדה דטומאה.
(טז) וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים:
אני מבקש את האחווה, את האור העליון, “אנכי מבקש”, אני מבקש את “אנכי ה’ אלקיך”, “הגידה לי” – דברים קשים כגידים, איך היא דרך הקדושה האמיתית, איך להבחין בין שדה של קדושה, לשדה של טומאה. “איפה הם רועים”, אי פה, היכן הוא מקום התיקון שהם מבקשים לתקן את הצאן, דהיינו את מקום רעיית הבחינות היותר נמוכות.
(יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן:
“ויאמר האיש” – הקב”ה, “נסעו מזה”, נסעו מהשי”ת, כי השי”ת נק’ זה, כמ”ש “זה אלי ואנוהו”, “הנה אלקינו זה, קיוינו לו ויושיענו”. “כי שמעתי אומרים נלכה דותינה”, נלך לדת אחרת, דת-ינה, ינ”ה שם אדני, מידת הדין. “וילך יוסף אחר אחיו, וימצאם בדתן”, בדת אחרת.
(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:
רואים אותו שהוא רחוק מדרכם, כי הוא קו אמצעי, והם שייכים לקצוות. הוא “מרחוק”, כמ”ש “מרחוק הוי”ה נראה לי”. “ובטרם יקרב אליהם”, בטרם יספיק להתקרב לבחינתם עמ”נ לתקן אותם, “ויתנכלו אליו להמיתו”, כלומר לבטל את בחינתו, כי אינם רוצים ללכת בדרך הקו האמצעי, היות וסבורים שעבדות ה’ בקצוות נכונה יותר.
(יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא:
הרי חלם הרבה חלומות, איך הם משתחוים לו. ולעגו לזה, כי המשמעות היתה, שכולם מתבטלים כלפי הקו האמצעי, כלפי הצדיק, וזה לא רצו, מטעם שאחזו עצמם בעלי השגה אלוקית, ובעלי עבודה גדולה, ומה להם להתבטל לקו אמצעי, שהוא בחי’ ירודה ושפלה?
(כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:
“לכו ונהרגהו”, נבטל את בחינתו. ונזרוק את בחינתו בבור ריק, ללא לחלוחית של תורה, עם נחשים ועקרבים, כלומר עם כוחות של ס”א וכוחות של אהבה עצמית, בכדי להראות שבחינתו אינה הדרך הנכונה בקדושה. “ואמרנו חיה רעה אכלתהו”, כלומר החיות של הס”א אכלה וגמרה אותו, “ונראה מה יהיו חלומותיו”, כלומר שודאי כל החלומות שלו לא יתגשמו.
(כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:
ראו – בן, הבכור, בחי’ חסד, וחסד נוטה לקו אמצעי, “ויצילהו מידם”, מיד הקיצונית שלהם, “ויאמר לא נכנו נפש”. כלומר: לא נכה את בחי’ הנפש של הקו האמצעי, את החיות שלו, כי אחר ככלות הכל, הגם שהיא בחינה ירודה, בכל זאת שייכת לקדושה.